?הרפתקה רֵיאָלִית או חלום תוך חלום

הרפתקה רֵיאָלִית או חלום תוך חלום?

היה זה מראה כה מוזר שבאמת לא שמתי לב האם אירע המקרה ביום או בלילה, בקיץ או בחורף. לא הבחנתי האם היה אור או אפלה, קור או חום או אם החמה זרחה או באור הלבנה. אבל אפילו אחרי שעות כה ארוכות של מאמץ שעברו עלי לא חשתי זיעה או אפילו עייפות בכלל.

לא אדע לעולם כיצד הגעתי לאתר זה; לא ייוודע לי ולא לאדם אחד. בזאת אני בטוח. עודי מוטרד מהרהר אף שעברו שנים מאז כי אין סיכויים שייגלה לי איך מצאתי את עצמי בזירה ובעת ההיא. אך עדיין מתבונן אני במה שעבר ובמידת מה איני רגוע מהַרְפַּתְקָה זו. אבל שתהיה זו הבעיה הרצינית ביותר שאי פעם תפריע לי בחיי. איך שלא יהיה, אוונטורה מיוחדת היתה ואינני מצפה שיעבור עלי עוד פעם דבר דומה במשך כל ימי חיי.

שעות רבות כבר עברו ובכלל לא חשתי עייף או אפילו קצר רוח כאשר מצאתי את עצמי עולה

במדרון תלול בלי הפסקה הנראה אין סופי, אבנים מאורכות במרחקים שווים שורות על גבי שורות מסודרות כעין מדרגות.. לא סלעים ולא חלוקי אבן, אלא לוחות-אבן בצורת מערכת מדרגות רחבות כל כך שאין הקצוות נראים לעין. המרחק לא היה נוח לעלות בהן שתיים שתיים, אבל מסודרות כאילו באופן הגיוני למי שנאלץ לדרוך עליהן כדי לעלות. הסדקים שבהן במרחקים שונים, וקצותיהן מעוגלים, ולא רק בפינות. נראה שהייתי כל כך מרוכז כשעליתי במדרון שלא התמקדתי ברוחב הכללי של מדרגות אלה, אבל היו רחבות מאד, בזאת אני בטוח.

לא זכור לי כיצד הגיע לידיי אבל מה שכן זכור לי, שניסיתי להכניס כדור חבל גדול לתוך כיסי. בהתבוננות אל העבר היה זה דבר שטות, לנסות ולדחוף לתוך כיס של מכנסי כדור שקוטרו כחמש עשרה או עשרים סנטימטר. החבל לא היה עדין ככותנה, אך לא היה גס כיוטה. עשוי היה סיבי פלסטיק. אותו סוג שנפוץ בקשירת חבילות. לא היה זה כדור חבל חדש, אלא גולגל ידנית מחבל משומש, זה ברור לי כיון שלא היה חלק, וקשרים בלטו ממנו.

למרות שמערכת המדרגות היתה תלולה, התקדמתי במהירות, לא זכורה לי בעיה של קוצר נשימה. נמשכתי בקלילות אל הפסגה, אם ישנה בכלל פסגה להר כזה? לבסוף השיפוע התמתן, והמדרגות השתנו, כעת היו ישרות עם קצוות חדים. המרחקים ביניהן לא השתנו מאלו שהיו בחלק התחתון של ההר שם המדרגות המעוגלות, אף שהסלעים הללו לא היו חלקים לגמרי, קצותיהן חדים ביותר, כאילו לא היו בשימוש כמו הקודמות שעברתי. בנוסף לכך, המרחקים בין הסדקים התרחבו יותר ויותר. כאילו הסלעים שכבר מאחורי היו פעם ארוכים ונשברו במשך הזמן, אבל נשארו ישרים, והם גם מעוגלים, ההבדל היה ברור וניכר.

לפתע הופיע אדם מאחורי. לא חשתי שהוא עוקב אחרי, אמנם ידעתי שקצב התקדמותי מהיר, אבל הוא ממש דאה. כאשר הגיע לצדי, כתף מול כתף מסר לי את כדור החבל שפעם כה הטריד אותי וכנראה איבדתי בלי להרגיש. כשהתבוננתי בו הבחנתי שמספר שכבות השתחררו ממנו, ולפי הלולאה שנוצרה, ברור שלא מהקצה. בלי להפסיק ללכת, ניסיתי לסדר את ליפופי החבל מסביב לכדור ולחזקו, ולשם כך האצתי את המהירות שניות אחדות, עד שהתקרבתי אל האיש. התכוננתי לשאול אותו לאן אני נמשך, ולפני שהספקתי להוציא הגה מפי, בהמשך לעלייתי המסתקרן הופיעה לפני מסגרת שצורתה מוכרת לי, אף בטוחני שמעולם לא הייתי ב אתר זה.

התגליף בוודאי נעשה על ידי אדם, וצבעו צבע בטון אפור מקורי ונקי. מסגרת מלבנית, גובהה בערך שליש מרוחבה וחתך מייצג של ריבוע, בין מעקים עליונים ותחתונים, מספר עמודים קוניים, חלקם עומדים מחוברים על הקורה התחתונה וחלקם לויים מהקורה העליונה, ולא זה מול זה ולא נגעו העמודים הקוניים התחתונים במעקה העליונה, אף לא העליונים לקורה התחתונה. המרחקים ביניהם אינם שווים, אף העיצוב מחוסר הרמוניה אֶסְתֶּטִית. בכלל לא היה יחס מיוחד בין כל העמודים. בקטע אחד שלושה עמודים אחד ליד השני, לאחר רווח אחד על המעקה התחתון, וכך בצורה סתמית. כל המבנה מחוסר סימטריה, פרט לצורה המלבנית של המסגרת החיצונית.

עקבתי אחרי האדם המוזר שעקף אותי בשעה שניסיתי לתקן את כדור החבל שהשיב לידי, לפתע פנה ימינה ונעלם. כשהגעתי אל התגליף המשונה, שבכלל לא נראה מתאים למקום כזה, חיפשו עיני את הזר הבחנתי בו כאשר הוא יורד במערכת מדרגות צרה תלולה עד מאד שנחצבה לתוך מין מנהרה בתוך ההר, מוארת עמומות. בירידתו, הוא פנה שמאלה ושוב נעלם משדה ראייתי עד שהגעתי אל מקום הפנייה. לפני מערכת מדרגות עוד יותר משופעת מהחלק העליון שכבר עברתי. עקבתי אחריו ואדם אחר הופיע פתאום לכאורה מתחתיו, ועלה לקראתי. במדרגות כה צרות שלא ראיתי שום אפשרות שנוכל לעבור אחד ליד השני, אני המשכתי ובאפלה הבחנתי שהוא נעצר ונעמד. והנה בנקודה מסוימת מצאתי שבפיסוק רגלים, אפשר היה להתקדם ישר על בליטות של בטון משני צידי המדרגות, ישרות ולא בירידה. ההוא שבהמתנה התקדם ועבר תחתי, והמשיך לעלות במדרגות שעד כה ירדתי בהן.

כל עוד התעניינתי בתכסיס העיקוב המסובך שאירע, איבדתי קשר עין עם האדם הראשון ותהיתי, "לאן נעלם האש עוד פעם?" התקדמתי בדישדוש מעל תהום, על הבליטות היצוקות מבטון באי נוחיות רבה, עד שהבחנתי בדרך שהאדם המוזר ירד אל קומת המערות שנפרשה לפני. אף שמנורות חשמליות לא האירו בבהירות ראיתי סידרת חריצים מפוסלת בקרש בוהק ארוך כמו שלבים מלוכסנים, מרווחים במרחקים שווים אחד מעל השני. משני צידי הקרש מעקות ששימשו לאָחיזת ידיים שאפשרה ירידה בטוחתית ומבוקרת, או למי שרצה לעלות על המדרגות שלמעשה נגמרו בנקודה שעזבתי אותן. מעולם לא ראיתי סידור כזה, אף לא דמיינתי לעצמי דבר דומה. היה זה מוזר ומשונה, אבל זה תיאור אמיתי אשר ראו עיניי, הרפתקה שאפילו לא מופיעה בחלום נורמלי...

לפתע הגעתי לקצה הבליטות הללו והאדם שעקבתי עד כה עדיין אינו בשדה ראייתי. שאלתי עצמי, "לאן הוא נעלם"? אבל הבחנתי שיש עוד קומה עמוקה יותר במבוך הזה, ושם התאורה הרבה יותר חזקה. ובלי להתכוון כתפי השמאלית נגעה בצינור אנכי. ניחשתי שזו הדרך היחידה להמשיך את הירידה ובתפישת הצינור בין ידי רָפוּיות, ובלחיצת שתי רגלי כלפי חוץ כנגד הקירות יכולתי לשלוט על ירידתי המהירה בגלישה מבוקרת.

המראה, שראו עיני כשעברתי את קצה התקרה של הקומה התחתונה, היה של אולם ענק, מחולק על ידי מחיצות רבות, עם שולחנות עבודה כמו משרד גדול.

מחשבה מילאה את דעתי באותו רגע, "בדיוק ככה היה נראה המראה הזה בחלומי." ואז הבנתי מדוע האימום המוזר ליד הכניסה למערכת המדרגות בפתח המערה נדמה היה לי כה מוכר. אף כי מעולם לא ראיתי מראה כזה בחיי, יתכן שזיכרון תת-הכרתי קלט אותו מתוך מראה שבחלום קודם, חלום ששכחתי כליל כשהתעוררתי בפעם אחרת, או אפילו איזה חלום קודם לכן שלא זכרתי. מוזר מאוד.

Was that a Dream Within a dream?

I’ll Probably Never know

(It happened during the night of 26/27:03:2000)

It was while I still remembered all the details, even after nearly a whole week, that I decided to record that episode in my life. Who knows, I might yet meet up with such a place in real life. After all I still have plenty of good years to wander around on this world. At least now I have something to keep looking for. A quest in life.

I’ll probably never know how I got to be there, and neither will anybody else. Of that I’m certain.

After all this time I'm still perturbed that I’ll probably never find out how I got to be where I was at that time. But when I reflect upon it in retrospect, I’m somewhat relieved. That should be the most serious worry that I ever have to endure. After all, it was a remarkable adventure. An event that I don’t expect to ever experience again. Not for the rest of my life. But who knows! Every day comes with surprises.

The scene was so strange, yet in some way so familiar that I didn’t even pay attention whether it was day or night, at the time.

Here I was, making my way up the steep incline. Stretching upwards like a seemingly endless hill, with horizontally equidistant ranges of stones, row upon row of rocks, laid, one upon the other, each layer set back from the lower one. Not shapeless boulders or little stones. But elongated stonework that seemed to have been arranged as a very wide staircase. So deep as not to be comfortable enough to take two at a time, but still quite well placed. The stones were rounded off, not only at the corners, but along the length of their edges as well, and stretching off into the distance, both to the right and to the left. I guess I was so engrossed in the ascent that I paid little, if no, serious attention to the width of these stairs. But that they were extremely wide, of that I’m certain.

I don’t remember how it came into to be my hands, but I distinctly remember trying to stuff a large ball of twine into my pocket. In thinking back, it seemed a futile thing to do. To stuff a tightly wound huge ball of string, of about anywhere from fifteen to twenty centimeters in diameter, into a normal pants’ pocket. The string was not cotton. Nor was it jute. It was made of plastic fibers, the type in common use today to tie up packages. It was a ball of twine that had been hand wound, of string that was not new. It had already been used before. I know, because it bore plenty of kinks and knots.

Though I was scrambling up the steep “stair case” at a very fast pace. I don’t remember becoming winded at all. I just kept on going, being drawn to the summit, if one actually existed, I thought to myself. Eventually the hill began flattening out and the flight of steps here, were of a different type. The rounded steps were behind me, and those before me were flat with sharp edges. They had been identical in spacing, between the risers, just as the ones lower down on the hill. Though the steps here were not smooth, their edges were not rounded. As well, each rock was much longer than the rounded ones had been for most of the way up. As if the other ones had been very long, and were broken, but still very smooth and rounded. The difference was noticeable and distinct.

Suddenly a man appeared from behind and handed me the ball of twine that I had dropped some way back down the hill. I thanked him and when examining the ball of string, I found that some of the outer layers of the string had become unwound from the ball. Not an “end”, but a loop of twine. While continuing upwards without pausing, I attempted to rewind the loose string onto the ball.

Boy! If I was clambering up the mountain as quickly as I was, this guy must have been flying.

I was just about to ask the man where the place was, that I was being drawn towards he disappeared from my line of sight. Then I saw a framework that seemed somewhat familiar. It was definitely man made, out of smooth concrete, and its color was still original, clean and gray. The framework was rectangular, easily three times as high as it was wide, and the cross-section of each of the four sides was square. Between the top and bottom rails were a number of conical columns that did not reach from top to bottom, but some were standing upright perpendicularly from the bottom rail, while others were suspended at right angles from the top rail, non touching another. They were definitely not in any way equidistant one from another; neither did they signify any specific design. Not even in any obvious interrelation one to another. For example, in one part towards the left were three such columns close to each other, hanging from the upper rail, then to the right one such column grew in suspension from the top rail, while in the middle, still from the bottom rail rose in a sort of hodge-podge arrangement of additional columns. But none even close to meeting with a counterpart.

I was still following the general path of the man, who had passed me, while I was still trying to fix up the ball of twine that he had returned to me, when I caught a momentary glimpse of his right shoulder when he suddenly disappeared, directly behind that strange artifice at the top of what proved to be a long descending staircase towards the right.

As I reached, just past the, very much out of place, sculpture, my eyes tried to follow the stranger, when I saw that he was on his way down a steep, very narrow staircase, that had been burrowed into the mountain. The way was lit by the blinding glare of a few bare electric bulbs and I could discern that he had made an abrupt left turn, disappearing from my view again, till I also reached that turn myself. Ahead was an even narrower staircase and just as precipitous. I followed him for awhile when suddenly another man came into view. This one, facing me directly, was coming up. The staircase being so narrow, I was unsure about how he planned to pass me as I was on my way down with no obvious passing space. As I progressed, I discerned that he had stopped his progress and paused at one point. The steps themselves seemed to have had reached their end, and I found myself walking over a deep canyon with my legs stretched out sideways, and making my way on two protruding concrete extrusions on either side of it. Then I observed that the man who had hesitated was now approaching in my direction, where he nonchalantly walked up an incline under me, and continued up the stairs that I had just descended.

While I was concerned with this surprising and complex passing maneuver, my first friend, who had returned my ball of twine disappeared, from my sight once more. I wondered where he had gone to now. After shuffling foreword with another couple of steps, out on these protruding extrusions, I turned to see how the second man had been able to descend what appeared to be a long deep narrow recess. In the reflection of the electric lights dimmed by a mist that arose from the depths, I noticed that there were a series of shallow ridges, seemingly embossed and protruding from a long wooden, varnished board. They were straight, but neither horizontally, nor vertical; equally spaced one from another on the diagonal, one above the other. On both sides of this plank were handrails as well, in order to facilitate the ascent maneuver, for anybody who wished to get, out of this huge hole in the ground. I didn't remember ever seeing such an arrangement, nor had I ever imagined such a thing. It was awfully bizarre, but that’s what I saw so vividly. A truly unbelievable adventure, I mused to myself.

But suddenly I reached the end of those projections and the first man was still out of sight. Where could he have, so completely, disappeared to? Aha! So there’s still a lower level to this labyrinth. And way down there, the light was a much stronger. Now I could make out the pole to my left. I guessed that this was the only safe way to get down there, by gripping the pole somewhat loosely, and breaking my descent by pressing my feet sideways, against the smooth sides of the walls on either side of me, I was able to control my speed of descent.

The sight that greeted me, just as my eyes cleared the ceiling of the lower level, revealed a very well illuminated huge chamber with several separating partitions and a large number of desks. Like a huge office.

The thought that permeated my mind at that moment was, and it was just then that I realized why that odd-looking sculpture next to the staircase at the top of the mountain looked so familiar. Though I had never seen such a sight, somewhere in my subconscious mind such a structure had, at one time, and had been stored into my memory. It must have been during some previous dream that I don’t, for the life me, remember.

This is just the way it looked in my dream. The one I didn’t remember.